הבלוג שלנו עבר לאתר שלנו www.habosem.com

בס"ד

שלום חברים יקרים- שכחנו לעדכן כאן:)
ובנתיים עלו פוסטים ומתכונים רבים וטובים-
אז עברנו דירה! בשעה טובה האתר החדש שלנו עלה לאוויר ובתוכו הבלוג עם מלא מתכונים חידושים והשראה לחיים טבעיים
שפויים ובריאים קצת יותר-
מוזמנים להצטרף ולהתעדכן- www.habosem.com
בנוסף קורסי צמחי מרפא שימושי ורוקחות טבעית ממשיכים אצלנו
חג מלא אור וניסים
אסתר לחמן

סיור ליקוט -טיוליקוט

 כי כשיוצאים הכל פתאום נהיה פשוט יותר, וכשמתכופפים ומסתכלים על הצמחים בגובה העיניים פתאום מריחים את האדמה, ומרגישים את הקור העדין שיש מסביב לכל פרח.

אז יצאנו- כל יום חמישי ליער שוקדה המופלא- משפחות, תלמידי רוקחות טבעית, חברים וכל מי שרוצה להכיר את החברים שצומחים סביבנו ...




קטפנו, ליקטנו, שיחקנו, בישלנו, רקחנו וסיפרנו סיפורים- כאלה שאפשר לשמוע רק בין העשבים

וישבנו לאכול סעודת מלכים- סלט שליקטנו, קדירה שבישלנו,פיתות על הסאג' וטחינת-יער עם שפע ירוקים חיים מהיער.

 ובסוף גם הכנו כמה משחות פלא מצמחי המרפא או סירופ מתוק או משחת שיניים או דאודורנט חובז'ה.

והיה פשוט. והיה כיף.
ועכשיו קצת מתחיל להתחמם- אבל אני עדין יוצאת- ואפשר להזמין טיול-ליקוט משפחתי / קבוצתי או פרטי....

סרום מחמם לכפות ידיים/רגליים קפואות או שרירים תפוסים

אז השלג חלף עבר לו אבל הקור משום מה נשאר, 

אפילו אצלנו בנגב המערבי

כפות הרגליים של הקטנים קרות והשרירים של הגדולים תפוסים, 

ובקיצור קצת חימום וריח טוב לא יזיק,

הבוקר נכנסה אלינו לחנות אישה מבוגרת עם דלקות פרקים,

בנוסף לייעוץ תזונתי היא ביקשה משהו להקלה מיידית על הפרקים,

אז יחד איתה רקחנו סרום עיסוי מחמם לפרקים-

 ובקבוקון אחד חזר איתי הביתה ,פשוט הריח ממכר וההרגשה מדהימה:) אז קדימה:

בסיר כפול מחממים- קינמון+פרחי אניס(לשבור קצת)+אגוז מוסקט(-בערך כף מכל אלה, אל תתפסו אותי במילה- פשוט זרקו לסיר ותדמיינו שאתם מכינים סיידר חורפי)

 וחצי כפית גרגרי חרדל,

מחממים עם 300 מ"ל שמן חמניות אורגני(כבישה קרה)

ואחרי בערך 40 דק'- אולי יותר- מתפזר ריח חם ומתוק באוויר, מסננים היטב את השמן ומבקבקים-כדאי להוסיף שמנים אתריים: 5  פצ'ולי+2  קינמון+4  תפוז לנער ולעסות גפיים קרות כאבי פרקים שרירים תפוסים- מיד מורגש חום באזור שמעסים...תענוג!!תנסו? תספרו לי! 

שייק חובזה מדהים- בוסטר חיסוני מתוק לחורף

ליקוט ילדים בשדות:)

אז בחורף מגוון הפירות אולי קטן יותר,
אבל אם תרימו את הראש  תגלו צמחי-בר טעימים להפליא שמחכים לכם בכל פינה,מגוון אינסופי-
בריא, זול,זמין-צמחי הבר הם בעלי ויטמינים מינרלים ואינזימים
שהגוף משתוקק אליהם בימי החורף הקרים-
ויש אחד, אהוב עלי במיוחד- שאיתו אני מקפידה להתחיל את הבוקר החורפי:
חובזה, או חובז'ה אם תרצו- או חלמית.
כך או כך החובזה מכילה פי 10 ויטמין c מאשר פירות הדר!
היא עשירה מאד בברזל, מגנזיום ואבץ- היא נפלאה למקרי אנמיה, נשירת שיער,עייפות,או חולשה כללית. מעולה בזמן הריון והנקה- ועוד יותר לתופעות גיל המעבר
 בקיצור היא בוסטר החלומות לכולנו ובטח שבימי החורף הקרים!

אז הנה לכם מתכון מתוק איך להכניס אותה כל יום במנה יפה ובלי להסתבך-מהיר, קל וטעים:

שייק חובזה- הילדים שלי עפים עליה ומוצאים לה כינויי חיבה ירקרקים
"שייק חייזרים" מיץ כוחות המחץ" וכו'...
איך שלא תקראו לה- היא תבוא!
כי היא גודלת בכל גינה, מעזבה או שדה בר-
לא מוצאים? תצטרפו אלי לסיור ליקוט הקרוב- ונמצא אותה ועוד כמה הפתעות טובות
בין השבילים...(פרטים על סיורי ליקוט צמחי בר למאכל ומרפא בעמוד הפייסבוק שלנו:)

 אז קדימה לבלנדר:

רכיבים:
- 2 תפוחים קלופים
- 4 תמרים
- שורש סלרי
- חופן עלי חובזה שטופים
- כוס וחצי מים
הכנה: בז'ז'ז'ז...-פשוט לערבל הכל למרקם אחיד בבלנדר

אהבתם? ספרו לי כאן למטה! ופרגנו הלאה לחברים שרוצים להתחיל את הבוקר אחרת
נפגש בסיור ליקוט...
אסתר

פנויה לנס- חנוכה/מגזין "אדרבה"

האוויר הקר שורף לי בריאות, שלוליות מים מתיזות עד הברכיים, אבל לי לא אכפת, העיקר שהצלחתי לחטוף עוד בוקר שאני קמה עם השמש, לפעמים קצת לפניה ורצה...

חיוך עולה בי במחשבה שזו השעה היחידה שאני רק – רצה.

לא לאן שהוא לא למישהו לא לאיפה שהוא.

רק - רצה...

הרי מרגע שאכנס הביתה לא אפסיק לרוץ- למישהו, לאן שהוא לאיפה שהוא, 

ואז האוויר יהיה בדיוק בטמפרטורה הנוחה,

והרצפה לא תהיה בוצית ועננים בצורות מצחיקות לא ידברו איתי וקרני שמש לא ילטפו את הנוף בזרקורים אלוהיים. הנשימה שורפת ואני מאטה להליכה,

מסעודה שכנה מהמושב הקרוב יוצאת לזרוק שקית אשפה ומחייכת אלי "כל בוקר את הולכת? אני רוצה ללכת איתך"...אנחנו מתחילות לדבר על הדברים הכי יפים בעולם, אבל הסנדוויצ'ים קוראים לי ואני מסכמת איתה שמחר אדפוק אצלה לפני ההליכה, מסעודה עברה את גיל שמונים ואם נצליח ללכת עד הצומת זה יהיה נס. אבל בשעה הזאת כשהשמש עוד משאירה פינות חשוכות יש הרבה מקום לניסים.

פעם, רשימת ה-מל"ה הייתה מעירה אותי כל בוקר.  מל"ה.-זה "מה לעשות היום" ובגלל שזה תמיד מלללא.....ככה אני קוראת לה. ושונאת אותה. שונאת אותה על בסיס יומי- וזה  מעולם לא מנע ממנה להופיע לי מול הפרצוף כל בוקר- ברגע שהייתי פותחת עין, עוד לפני שאני סגורה על עצמי איזה יום היום צצה הרשימה כמו  פרסומת טורדנית במייל- קופצת מול הפנים ומתחילה להקריא לי את תוכניות יום שלישי- "לקחת ילדים, להחזיר ילדים, לשלוח מיילים, לרקוח קרמים, לענות ללקוחות, לקנות גרביים לבנות, להכין ארוחות . אה, ושיהיה בריא אם אפשר. ועם הרבה אהבה- כי אוכל עושים באהבה או לא עושים בכלל" ממלמלת בתוכי הרשימה המייסרת .

ובוקר אחד, כשקמתי לקטנה עוד לפני השמש- קלטתי שהיא לא שם. התבהר לי פתאום שגם למחשבות- יש שעות עבודה! ואם שומרים על מוח נקי ולא מרשים לשכל להתעורר עדין- גברת המ"לה נוחרת לה בשלווה...

וככה בשקט בשקט ה"בשקט" הראשון הוא כדי שהילדים לא יתעוררו.

וה"בשקט" השני הוא כדי שהשכל והרשימה ימשיכו לישון. התחלתי להתעורר כשחשוך בחוץ.

כשהעולם מריח מטל טרי, והשלוליות צלולות כלכך שאפשר לראות בהם עוד עננים מהלילה, כשעדין קר וציפורים ראשונות רק מתחילות להרהר לאן יעופו ואת מי יבקרו היום, ואיזה שיר ישירו בדרך. ומצאתי שעה שלמה מחוץ לזמן ומקום. החלומות של כל הישנים עוד צוחקים או בוכים, או מתגעגעים לימים שלא היו לאף אחד רשימות חשובות. לטאות יוצאות לתפוס מקום טוב להשתזף עליו היום. ואני, רצה. קצת. בעדינות. יותר מרחפת. מחכה לשניה הזאת ששני הרגליים באוויר-

יש רגע כזה, כשרצים- שרגל ימין באה להחליף את רגל שמאל- בדיוק באמצע הצעד, בלי שאף אחד ישים לב- הם מרחפות לחלקיק שניה- כשרצים הרגליים יותר באוויר מאשר נוגעות בכביש. ואם הייתי יותר מדעית ונאמנה לאמת היה צריך לומר שיצאתי לרחיפה קלה, ובין לבין הרגלים שיפשפו קצת את הכביש.

ובשעה הזאת עדין חצי חושך וקצת אור-

ורק ציפורים וזקנים מתעוררים בה, כי הם יודעים שהשעה הזאת פנויה לניסים, ואפשר לעוף בה, ואפשר לשכוח מי אתה ואפשר להמשיך לרוץ דרך השדות ולא לחזור לעולם, או לפחות עד שהשמש תזרח...

ואז הכל חוזר למקומו- ומה שיש זה רק מה שרואים. וניסים זה משהו שאוהבים להתפלל עליו, אבל לא אוהבים לפנות לו מקום.  עובדה שלכולנו יש רשימת מל"ה כל יום, ועם יד על הלב, מי מכם  רשם פעם ברשימה- פנוי לנס?!

מישהו פינה את עצמו בין שתיים לארבע לנס?! צפוף לנו בראש, ובחיים. וניסים הם עדינים כאלה, הם לא נדחפים סתם ככה לרשימות צפופות, ניסים מחפשים מקום שקט, רפוי ,מיואש ונעים לנוח בו- ממש כמו ציפורים. למסעודה יש מקום כזה, המטפחת שלה חצי קשורה ומאחורה פלומת שיער לבן כמו קן ציפורים קטן ומזמין. ואני בטוחה שניסים אוהבים לעוף בעדינות ולנחות עליה. אני רואה על הפנים שלה שהיא לא באמת בודדה, שהבית הקטנטן פיצפון שלה מארח המון ניסים. נס הוא הבלחה לא צפויה, מעל לטבע, מעבר לחשבונות תוכניות ואפשרויות שהמוח הקטן והמצומצם שלנו מגיע אליהם. ושעת הבוקר הזאת אפופה ניסים-

  בתוך השחר הזה אני שותה קצת אפלוליות קרה ומכניסה עוד קצת לכיסים, ומבטיחה לעצמי להשתדל היום לדעת פחות, לוותר יותר- על התוכניות, על השליטה, על הסדר והאחיזה- ולהרשות לנס הקטן שמעופף מעל ראשי לנחות עלי בשקט באמצע היום.

ולפעמים באותיות קטנות, ממש קטנטנות אני מוסיפה לרשימה- פנויה לנס.

אסתר לחמן- www.habosem.com

להגשים חלומות- מגזין "כביש מספר אחד"/חשוון

בחורשה ליד הבית שלנו  הכוכבים כל-כך קרובים שנדמה שאם רק נביא כיסא- נוכל לטפס על העץ ולקלף אותם מהשמיים.

תנשמת עוברת מעל למדורה שלנו , מזכירה לנו שנשארנו אחרונים בחוץ. כולם נכנסו הביתה- הרי יש בית ספר מחר. ורק אני דבוקה למדורה ,נושמת את הריח והקור והלילה ועושה עם הילדים 'גשם'.

'גשם' הפך למשחק הכי טוב שלנו בחודש האחרון, כשהקטנה רצתה להבין איך יורד גשם המצאנו אותו - אנחנו אוספים ענפים ארוכים, לוקחים כדורי צמר גפן ומשפדים אותם על קצה הענף, מכינים פינג'אן עם תה צמחים ושמים במדורה, כשהתה מתחיל לבעבע והאדים עולים אנחנו מחזיקים את העננים שלנו כמה דקות מעל לאדים, לרגע כולנו  שקטים, ככה זה כשכל אחד מרוכז בענן שלו.

 כשהענן כבד ומלא אדים אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים באור היפה של המדורה ואומרים ביחד: "ואז התחיל גשם", ארבעת הגמדים מזיזים את הענפים הצידה, לתוך הלילה הקריר והפלא ופלא העננים מתחילים לטפטף גשם, גשם בטעם תה צמחים. הלוואי שלכל שאלה שלהם היה לי כזה הסבר טוב.

אני נותנת למדורה לדעוך לאיטה ולאלץ אותנו להיכנס הביתה , ל"עולם האמיתי"- מקלחות, פיג'מות, סיפור לפני שינה, "תכינו את התיק למחר" "עשית שיעורי בית"? "תכוון לך שעון מעורר" . ומשהו בתוכי מתכופף, אולי אפילו מתרופף. שלא לומר מתפרק...

 הייתי רוצה שנקום מחר ונעשה שוב גשם. הייתי רוצה לשמור את כולכם קרוב אלי, בבית, בבועה שלנו. רק שלא ישאלו אותי שוב בבוקר "למה". כי גם הערב לפני שנרדמתי לא מצאתי בתוכי תשובה טובה. תשובה שתעשה לי חשק לקום בבוקר ולהכין שוב סנדוויצ'ים. לעמוד שוב בשעה ההזויה שנקבעה להוצאת ילדים מהבית כל בוקר- בתאום נוח עם שעת העבודה של המבוגרים. מסגרות, מערכות, זמנים, לחץ.- מי בדיוק הרשה להם לדרוך בתוך הבית שלי? לשתות לי את הבקרים היפים עם הילדים שלי, ללעוס לנו ימים וחודשים בשיחזור התארגנות בוקר הסעות ועמידה בזמנים, מי בכלל הרשה להם לגעת בי? אני.

שנים אני בורחת מהם נמלטת על נפשי, חשבתי שהם בכלל חלפו מהעולם, ופתאום שוב- הם כאן. במיטה שלי.

לא נותנים לי לישון בשקט, לצלול לתוך חלום העולם המושלם שאספתי מכל קצוות העולם. רקמתי אותו משך שנים, נצמדתי לאימהות באנגליה, הודו וצרפת כדי לגלות שאפשר אחרת,

נדבקתי לבעלי- מלאכה במלטה, סקוטלנד וטורקיה שידביקו אותי בקצב חיים אחר. התאהבתי, ומצאתי איך ולמה והרגשתי בדיוק וככה. ציירתי סיפור שלם שהתחיל בלידות בית מדהימות והמשיך לשנים שאני קנגרו עם מנשא צמוד תינוק. אבל ברגע מסויים- הבועה שלי תמיד נמסה לה- ברגע מסויים לא כולם אוכלים כמונו בעולם, ולא כולם חושבים שילדים צריכים ללכת יחפים ולקום כשהם מתעוררים ולישון כשהם עייפים. בגיל מסויים אין לי מספיק ידיים  להחזיק להם את התפאורה שרקמתי ימים על ימים. היא פשוט לא עומדת יותר לבד. רוחות העולם הזה מפילות אותה פעם אחרי פעם. משאירות אותי לבד בבועה שלנו במבט נבוך. מצטערת חברים- אני יודעת שככה, ואני רוצה ככה- אבל בנתיים זה לא. חלקים מסויימים מחזיקים טוב- הנה קהילה, והנה גינה, הנה אבא ואמא פנויים והנה איבדנו שוב את הסנדלים...יש הרבה טוב, הוא פשוט מעורבב. פעם ראשונה שאני מבינה בעצמות שלי מה זה לחכות לגאולה. זאת מילה שבדרך כלל מפריחה בי אלרגיה קלה, אבל בוקר אחד בעודי מורחת עוד סנדוויץ'- הבנתי את המילה הזאת. גאולה- זאת התמונה השלמה, זה החלום של מי שאמר והיה העולם, זאת התוכנית הגדולה. זה בעצם כמו להגיד "שלמה". זה נראה כמו פאזל שכל חתיכה שלו יושבת בול במקום הנכון, ופתאום אין מיותר או מדומיין או רע או תלוש. אין יותר חלקי-אין יותר בערך-  הכל נכון, הכל נקי- הכל שלם- בלב שלי ובחוץ.

אבל עכשיו אנחנו רק בבנתיים- ובבנתיים יש גם וגם . איזה באסה. מעורבב, אני שונאת ערבובים, כלבים מעורבים תמיד נראים לי לא זה ולא זה. תה פושר כזה שהוא לא חם ולא קר, מקלחת פושרת שלא מפנקת בחום ולא מעוררת בקור. ערבוב. כלאיים. פרד. כלום לא יוצא מזה. איכס.

אבל הנה אנחנו חיים בזמן בנתיים.  אחרי 5 שנים של חינוך ביתי- והצמדות אובססיבית לחלומות שלי- הרשתי להם להתפוגג, לא ויתרתי עליהם, ממש לא, רק הרגשתי שהאחיזה שלי הופכת ללפיתה שהופכת לחניקה, הידיים מתחילות להזיע ואני בכל כוחי ועוצם ידי מתעקשת לחלום רק בדרך שלי. רק גיליתי שגם שם הכל מעורבב, כי ככה כרגע העולם שלנו- מעורבב, חלקי, שבור, לא גמור...

ולילה אחד כשכולם נרדמו חזרתי בשקט לגחלים של המדורה- עוגן השפיות שלי. בגרון חנוק ועיניים מלאות דמעות-

התיישבתי לבדי בלב החורשה, נשמתי עמוק והבנתי שתחילת שנה זה זמן מעולה לפתוח את כפות הידיים. אצבע אצבע בכאב לב אני מיישרת את כפות הידיים- ומניחה לחלומות שלי לחיות את עצמם- ובמקום שאני אלפות אותם- אולי השנה הם יחזיקו אותי קצת. החום של המדורה נעים לי בפנים, בעיקר עם הקור של הלילה. רגע, אבל גם זה ערבוב- לפעמים, -כך מתגלה לי, ערבובים יכולים להוליד רגעים נעימים, חלומות עמוקים יותר ממה שניסיתי אני לברוא. הילדים שלי צבעוניים מאד, נשמות חופשיות לגמרי- למסגר אותם בגנים ובתי ספר יכול לצרוב לי את העיניים כל בוקר, אבל אם אני משאירה כפות ידיים פתוחות- אולי הערבוב הזה יכול להראות לי משהו אחר, משהו יפה- סוד שרק ערבוב הזוי ולא הגיוני כזה יכול להוליד? יום ועוד יום, ובנתיים אני מתאמנת על זה ביני לביני, שולחת אותם כל בוקר. מתפללת שלא יגע בהם כלום, ומי יודע אולי הם ישפריצו קצת צבע על הפנים האפרוריות של המערכת. יום ועוד יום והנה בתוך הבנתיים בדרך לשלם, יש המון חסד, ומתיקות, ושיעורים שרק הילדים שלי יכלו להביא לי- והם מביאים אותם מתוך המקומות שכף רגלי לא הייתה חוזרת לדרוך בהם. יום ועוד יום ואני לא מאמינה שבתוך הזמן, בתוך המסגרת, בתוך המערכת  הם שולפים לי קשתות, ועננים, הם מוצאים שם דברים שהעיניים שלי כבר לא יכולות לראות. הם עדיין מאבדים סנדלים כל יום, וכך אני יודעת ששום דבר עוד לא נגע בהם. ובתוך החיסרון, בתוך הבנתיים בתוך הלא שלם- הם שלמים ושמורים לגמרי.

  עכשיו כשהם התיישבו לי בסלון, על השטיח, עם הנעליים המצוחצחות והפנים האפרוריות כמו שרק למסגרות ומערכות יש- אני  מארחת אותם יפה, אני מאד משתדלת- מחבקת את העמידה בזמנים, מכינה תה למסגרות ומוצאת נושא לשיחה עם המערכות. זה לא טבעי לי, אני מגלה שרירים חדשים. אבל כשהקטנים נכנסים יחפים לסלון- הם שוב מראים לי כמה הם פשוטים, הקטן תוקע ענף בעין של העמידה בזמנים, הגדול לוקח גפרורים, והקטנה שואלת בפשטות את כולם- נו, אתם באים לעשות גשם?

אסתר לחמן /www.habosem.com  

פרח כסליו הזהב.../מגזין 'פנימה' :(ושני מתכונים)

לרגע חשבתי שאני חוגגת החודש 10 שנות רוקחות טבעית,

אבל במחשבה שניה- אני חוגגת 32 שנות לימודי רוקחות טבעית.

השיעור הראשון שלי היה כנראה כשסבתא ביקשה שאביא לה שן שום שתוכל להכניס לתה שלה כשהחלה להצטנן.

שיעור נוסף היה כששאלתי את אמא למה בכל תבשיל מוסיפים קינמון? 

העציצים היו חומרי הגלם  הראשונים, החורשה, צמחי בר וגינות הזמינו אותי תמיד לסטאז' ועבודה מעשית.

בעיקר השתדלתי להתרחק מ"מומחים" ולחפש אחרי המצרך הנדיר שנקרא- חוכמת חיים. הרים שלמים מצאתי בבית של סבא וסבתא, ועוד כמה חלקים בטיולים במקומות שעדין יושבים ומקשיבים לזקנים. העולם המערבי מבלבל מרחיק ויוצר מסכים כבדים בניינו לבין החיים- הוא מלמד אותנו שתשובות רק מומחים יכולים לתת.

מרגישה לא טוב? רוצי לרופא-הרי הוא המומחה... הילד מתנהג קצת מוזר- קחי אותו לאיבחון-הם יודעים! קושי עם הבעל? חפשי מומחה  לייעוץ זוגי.

 מומחים, יועצים, מטפלים ומאמנים מבטיחים לנו המון תשובות. לפעמים אפילו טובות, אבל המחיר הגבוה הוא ששכחנו שאולי, רק אולי- גם לאמא יכול להיות רעיון טוב. ואולי דווקא לשכנה יש עצה שימושית ויעילה.

חוכמת חיים הפכה למושג ישן ולא שימושי, וד"ר גוגל הוא המתחרה העיקרי.

הרוקחות הטבעית החזירה לי את הצורך בזקנים, את העניין בדורות של מתכונים. את

הרצון לטעום ולהרגיש את הגוון המיוחד שיש לכל עדה, את הסקרנות לשמוע כל סבתא אמא וילדה- מה המתכונים שהתגלגלו אליך? מה עשו אצלכם בכפר כשאישה ילדה? ומה מרחו כשלילד הייתה פריחה?

בחלומי אני רואה את כולנו מכירות כל עשב שגדל לידנו, קונות תבלינים שלמים-ויודעות להריח ולטעום צבעים ומרקמים,

אני חולמת את הבת שלי מכירה ונעזרת בנשים חכמות בכל צרה בעיה או שאלה,

 סומכת על טוב הלב והנסיון, צועדת בוטחת ושקטה ומרגישה את השבילים שפילסו אלה שהיו כאן לפניה, אלה שכבר הרו וילדו, חלו ונרפאו, גידלו ילדים וראו קצת יותר דברים.   

בלימודי הרוקחות הרשמיים שלי העבירה המורה קופסאות עם אבקות לבנות כשעל כל אחת רשום שם החומר-"גרניום לימוני" "מנטה"  "דונג דבורים" ,זה מדע?! תהיתי ביני לביני, זה אמונה תפלה- אני אמורה להאמין שיש קשר בין הגרניום החי והירוק עם הריח והמרקם האופייני לבין האבקה הלבנה המתה הזו??! 

וכך נפרדו דרכינו, והמשכתי ללמוד צמחים וחומרים חיים מאנשים חיים.

  בדרך אני לומדת להשאר תלמידה תמיד-

אין סוף לממלכת הצמחים, אין סוף לחוכמת הטבע, אין סוף לשיכלולי הגוף- והמתכונים היעילים והשימושיים ביותר הם המתכונים הפשוטים ביותר- לשלוף כורכום מהמדף כשהילד נחתך עמוק. לשאת בתיק  ערכת שמני-מרפא שמפתיעה  ברגעים הנכונים. לקטוף מהגינה זוטא לבנה לדלקת עיניים של הקטנה- הכל כבר כאן, "בפי ובלבבי לעשותו".

סבא שלמה המלך לוחש לי סודות עתיקים, וחז"לינו מספרים,

שלסבא שלמה המלך היתה גינה בחצר הארמון- והוא ירד אליה יום יום, ובכל פעם שהעתיק עץ למקום אחר או שתל צמח סמוך לשביל חדש- צמח אותו הצמח לאורך העולם כולו. הגינה שלו היתה לב העולם .

 מפה מניאטורית לבוטניקה העולמית!

אם שלמה שתל עצי תמר בצד מזרח בגינה- התמלא כל צד מזרח בעולם בעצי תמר. למה? כי סבא שלמה ידע את הסוד של כסליו- כיס.לב. הוא ידע שככל שיצלול עמוק וקטן יותר- כך האדוות יגיעו רחוק יותר.ככל שיכיר את סודות הגינה שלו-כך יצמח העולם.

 בכסליו התחלתי לרקוח לראשונה, נכנסתי לממלכות חדשות-עתיקות,בתוך הכיס, בתוך הלב:

 לחכמת נשים שעברה ועוברת מדורי דורות. לידע שאינו נחלת המומחים-אלא פשטות של חכמת חיים.וגיליתי שאף פעם לא מחכה לאף אחת מאיתנו איזה פרח אקזוטי מרפא כל יכול בהרי ההימלאיה. פרח לב הזהב האמיתי נמצא החודש מתחת לאפינו- כמו כל המתכונים הטובים- בכיס. בלב.  

אסתר לחמן/הרבליסטית ורוקחת טבעית בעלת "ערוגות-טיפוח אורגני" קורסי רוקחות קרובים בתל אביב ירושלים והצפון: www.habosem.com  

מתכונים:

. צנצנת פלסטר כורכום: כורכום הוא שורש צהוב בעל איכויות ריפוי חיטוי ואיחוי רקמות,

הוא חזק יותר מהדבקה או תפירה במרפאה! ואפילו לא משאיר צלקת גדולה...(כן, ניסינו:)

מה עושים? קונים שורש כורכום טרי (שנה הבאה נלמד גם איך מגדלים בעציץ בבית) או קונים כורכום-אבל רובם המוחלט של התבלינים

היום מדולל בקורנפלור והם לא יעילים- אז אנא וודאו שזה תבלין טהור.

- מעבירים לצנצנת יפה וכותבים עליה- פלסטר חרום-כדי שלא תשתמשו לבישול!

- בכל פעם שמישהו בבית נשרט, נחתך, עד חתכים עמוקים- פשוט דוחפים את האצבע לצנצנת,

או מפזרים בנדידות על המקום הפגוע. לא שוטפים את הכורכום- מניחים לו להתייבש על המקום לחטא, לנקות ולאחות את העור. חשוב: אם הפצע מלוכלך יש לנקות אותו לפני ששמים כורכום כדי שהעור לא יסגר על הליכלוך.

2. חליטת זוטא לבנה לדלקות עיניים:

אומנם הקמומיל תפס מקום של כבוד כחליטת מרפא אך האמת היא שזה בגלל שהידע הגיע מאירופה!

ובארץ שלנו- למי שיש זוטא לבנה- אין צורך באנגלי המנומס-הקמומיל. אז בכל מצבי הדלקת מומלץ לקחת חופן עלי זוטא לבנה- להכין מיצוי מרוכז (תה חזק וכהה). לקרר מעט ובעזרת צמר גפן נקי להניח רטיות על העיניים המודלקות- ישנה הקלה מיידית ומאחר והזוטא היא אנטידלקתית גם הנפיחות והדלקת נעלמים. (כן, ניסינו...)

מתכונים נוספים עם תמונות תוכלו למצוא בפייסבוק שלנו "ערוגות הבושם"

דממה דקה/מגזין אדרבה

                                                                                                               

פעם מזמן כשהייתי רק של אבא ואמא-

לפני שהייתי של ילדים, ולפני שהייתי של איש, גרתי בקיבוץ- עם הרים גבוהים ועצים ירוקים ורוחות שורקות, ושבילים צרים- כאלה שרק אופניים וילדים  יחפים יכולים ללכת בהם בנחת.

ובלילה שאז היה מתחיל כבר בשבע בערב הייתי פותחת את החלון  מול המיטה, כדי שאחרי שאמא תסיים לנגן לנו בגיטרה- ארדם עם הצרצרים.

 צרצרים זה חיה קטנה שלא שומעים אותה כל היום, רק בלילה.

כשכולם שקטים והחלון פתוח, ואמא הולכת לשטוף את הכלים של ארוחת ערב- רק אז הם פתאום מתחילים לצרצר, וכל צרצר בן מנסה לצרצר הכי חזק שהוא יכול, כדי שהכלה הצרצרית שלו תמצא אותו בין עשרות צרצרים בנים אחרים. אבל זה לא מצליח להם. זה לא מצליח להם כי ה' הופך את כל הצירצורים שלהם למנגינה אחת יפה. לשיר ערש.

ה' מערבב את הרוח של ההרים עם היללות של החתולים עם הבכי של התינוקות ועם המים ששוטפים את הכלים עכשיו- את הכל הוא מערבב עם הצירצורים של הצרצרים ויוצאת לו מנגינה שתמיד תמיד מרדימה אותנו, כולנו. ארבעה אחים בחדר פיצפון. בחושך סמיך ואמיתי, בחושך שמרשה לחלומות לבוא בנחת ולצלול לתוכנו אחד אחרי השני- 

עד שהאקליפטוס הגדול בחלון רועד ומשקשק מקור ומעיר את כולנו לעוד בוקר.

אני מרימה את הגיטרה ומתחילה לכוון אותה לשלושה וחצי שירים הקבועים שלנו לפני השינה,

הקטנה מבקשת להדליק מזגן רק לכמה דקות, היא רצה להביא את השלט ומביאה לי גם טונר דיגיטלי לכוון את הגיטרה, ציפצוף של שלט, ציפצוף של טונר דיגיטלי- וכבר אחרי כמה אקורדים נשמע הצרצר המצוי-"בזזזז" "בזזזזז"....הפלפון המצוי- זה שמצרצר בוקר וערב בכל יום תמיד,

ואפילו כשהוא על "שקט" הבית רוטט. מכונת הכביסה מחליטה גם כן לגהק בדיוק כמה ציפצופים רבי משמעות,

בחדר השני אבא מסיים שיחה קולנית משהו עם מישהו מעולם אחר- עבודה, עניינים חשובים ושברי מילים מתערבבים בהרמוניית הציפצופים הצורמניים,

כדי לכבות את הצילצול אני פותחת לרגע את הפלפון המצוי- שמאיר באור כחול זרחני וקר את חדר השינה. הגמדים מזנקים לראות מי התקשר-סבא? סבתא? קיבלת הודעה? אני מסתכלת עליהם במבט המום- אלוהים. הם לא שמעו באמת אף פעם- שקט. ויותר מזה-כמה אני מתגעגעת לשקט. לא שקט של מוזיאון, גם לא שקט של ספרייה- אפילו לא לשקט  של "אחרי שהקטנים נרדמים"- הרי גם בשקט הזה הפלאפונים יצרצרו, מסך המחשב יאיר באור קר, ואיזשהו מכשיר כבר ימצא סיבה לכחכח בקול מתכתי וצורמני.

זיהום שמיעתי שלא נגמר- הקטנטנה שלי מזנקת מהמיטה כשהיא שומעת את אחד הטלפונים מצלצל- ומשקפת לי באיזו דריכות תמידית האוזניים של כולנו נמצאות. תופעת הלוואי לזיהום השמיעתי היא שבסבך הציפצופים- אין לנו רגע לצלול לשקט- רגע לבהות בחלל הפנוי ולהקשיב למה שאולי מישהו מנסה ללחוש לי.

אני רוצה לנקות את האוזניים שלי,  לשמוע רק רחשי-חיים אמיתיים, שמחוברים לרגע הנוכחי. בלי התראות על הודעות חדשות בלי זימזומי תזכורת שיש עולם, בלי שירים חסידיים כשמישהו מתקשר. בדיוק כמו שניקינו את חוש הטעם ממזון מעובד צורמני שמכהה כל טעם אמיתי. יש צלילי חיים- ויש זיופי- חיים. אני מכבה את הפלפון המצוי, ומשליכה אותו בסלון, לא לפני שאני מוודאת שינחת ברכות ובטיחות על הספה.

 "רוצים לשמוע שיר יפה"?, אנחנו פותחים חלון גדול- זה שנמצא מול בית הכנסת ומתחת לאקליפטוס הזקן שמרשרש מרוב קור- אחרי רגע של חושך סמיך זה מתחיל כאילו תמיד חיכה לתורו- שיר ערש חדש: תנשמת שורקת ממש מעלינו, מישהו צועד בשביל הצמוד לבית, תינוק מתעורר אצל השכנה

ולרגע קטן אפילו צרצר בן מקווה עדיין שהכלה הצרצרית שלו תצליח לשמוע אותו

ומצטרף לשיר של יום רביעי- שלא היה ולא יהיה עוד לעולם.

וארבעה גמדים בחדר פיצפון נרדמים סופסוף- עד שסבא אקליפטוס יעיר אותם מחר ליום חדש, לשמוע מה ילחש להם ה'  היום ,באוזניים קצת יותר צלולות, קצת יותר פנויות...

אסתר לחמן

 www.habosem.com