יום ראשון, 20 ביולי 2014

מי בא לעורף? על בחירות טובות בימים פחות טובים...

בס"ד

אחרי שבועיים בסערת המלחמה (כן, "מבצע" נעים יותר אבל מלחמה נכון יותר..) בתוך שבת המלכה עלו בי מחשבות על המקום שלנו- העם, אימהות, ילדים, משפחות ובעצם כולם.
על המקום שלנו בתוך המצב הסבוך והמתמשך, על כל הציוצים, הפוסטים, התגובות והמלל הבלתי נגמר שמסתובב על המסכים. ועל המסכים- אוי כמה מסכים....
אני אמא לארבעה קטנים, הגדול בן שבע- ואחרי שבועיים מלאי "צבע אדום" יצאנו לטיול מתמשך...אבל המלחמה
רודפת אותנו- ואני לא מתכוונת לרקטות בתל-אביב, אני מתכוונת לשיח הוירטואלי ברשתות הפייסבוק/וואטסאפ
פתאום אין עורף, אין סתם אנשים- כולנו הפכנו לחיילים/כתבים/פרשני מלחמה/דוברי צה"ל, לכל ילדה בת 12 יש דעה ברורה בנוגע למצב וכל מעצבת גרפית מעלה סירטון אנימציה שמסביר לעולם את עמדתנו.
ואיפה העורף?
תסתכלו על הגוף שלנו- העורף, נח לו מאחור, שקט, יציב, בוטח. הוא לא רואה את מה שהעיניים רואות,
הוא לא מריח סכנה כמו האף -שנועד לכך,
הוא לא מספר לכולם את מה שרק הפה יכול לספר.
הוא מאחור. וזה בעיני תפקידנו כעורף חזק. או חלש. 
להרפות, להיות אימהות שקטות, יציבות בוטחות- ובעיקר- להיות שם: נוכחות בשביל ילדינו.
בטיולנו בצפון נפגשנו עם משפחות דרומיות נוספות- הנוכחות במחיצתם הייתה בלתי אפשרית עבורי כאמא.
דיווחים חיים מעזה, סירטוני מוות ויירוטים- פס קול מלחמה בשידור חי באמצע נהר הירדן....
פונוגרפיה של מוות- מה קורה לנפש של ילד שצוהל למשמע יירוטי כיפת ברזל? מה אמור ילד לעשות עם
כמות מדוייקת של טילים שנורו לעבר ביתו או מידע על ארוע ביטחוני כזה או אחר?
מה אנחנו מנסים לגדל כאן על האדמה הזו? ועם מה הקטן שלך הולך לישון?
אני יודעת- זה לא פופולרי- וכנראה אני האמא האחרונה בארץ שעובדת על הילדים שלה שהאזעקה בתל-אביב היא תרגיל של צה"ל. 
אבל אני עובדת-ואני אמא. אני מגוננת ככל יכולתי, לא מרשה לראות או לשמוע חדשות. לא משננת משפטי 
פסיכולוגים איך לתאר את המצב לילדים. עבורנו המצב הוא מה שקורה:
הרבה ים, מעיינות, טיולים- שירי אצבעות וקינוחים בריאים מעשה ידינו.
זו המציאות. הרי יש אינסוף התרחשויות בטחוניות- אבל אף אחת מהן לא תעזור לי להרדים ארבעה
קטנטנים בסופו של יום בדירת ארוח בצפון. וכל רגע שהם רואים אותי מול מסך- מחשב/אייפון 
מבוהלת או מבואסת- לא ילמד אותם איך להיות ילד יהודי במדינת ישראל.
וזו המתנה היחידה שלי ללמד אותם כרגע- לבחור.
זה מאז ומתמיד המהות הפנימית של היהדות: בחירה.
אז אני בוחרת - להצמיח מציאות אחרת גם בתוך מלחמה אלימה, אני בוחרת לכבות מסכים,
להתמסר לקריאת סיפורים בהמשכים, להכין ביחד אוכל בריא וטעים.
וכשמישהו מביט עלינו ברחמים או שואל אם נפל עלינו טיל, הם מחייכים אליו בהבנה
ומסתכלים אלי במבט תוהה..איפה הוא חי?!
אז חברים וחברות- זו הזמנה פתוחה להצטרף לעורף. יש מי שנמצא בחזית-וזה תפקידו.
ויש מי שתפקידו הוא להשאר בעורף, לחיות כמיטב יכולתנו. לבחור כל רגע אם להיות כאן.
או שם.
ובנתיים כאן- ממש נעים....
אסתר