יום שני, 22 בדצמבר 2014

פנויה לנס- חנוכה/מגזין "אדרבה"


האוויר הקר שורף לי בריאות, שלוליות מים מתיזות עד הברכיים, אבל לי לא אכפת, העיקר שהצלחתי לחטוף עוד בוקר שאני קמה עם השמש, לפעמים קצת לפניה ורצה...




חיוך עולה בי במחשבה שזו השעה היחידה שאני רק – רצה.
לא לאן שהוא לא למישהו לא לאיפה שהוא.
רק - רצה...
הרי מרגע שאכנס הביתה לא אפסיק לרוץ- למישהו, לאן שהוא לאיפה שהוא, 
ואז האוויר יהיה בדיוק בטמפרטורה הנוחה,
והרצפה לא תהיה בוצית ועננים בצורות מצחיקות לא ידברו איתי וקרני שמש לא ילטפו את הנוף בזרקורים אלוהיים. הנשימה שורפת ואני מאטה להליכה,
מסעודה שכנה מהמושב הקרוב יוצאת לזרוק שקית אשפה ומחייכת אלי "כל בוקר את הולכת? אני רוצה ללכת איתך"...אנחנו מתחילות לדבר על הדברים הכי יפים בעולם, אבל הסנדוויצ'ים קוראים לי ואני מסכמת איתה שמחר אדפוק אצלה לפני ההליכה, מסעודה עברה את גיל שמונים ואם נצליח ללכת עד הצומת זה יהיה נס. אבל בשעה הזאת כשהשמש עוד משאירה פינות חשוכות יש הרבה מקום לניסים.

פעם, רשימת ה-מל"ה הייתה מעירה אותי כל בוקר.  מל"ה.-זה "מה לעשות היום" ובגלל שזה תמיד מלללא.....ככה אני קוראת לה. ושונאת אותה. שונאת אותה על בסיס יומי- וזה  מעולם לא מנע ממנה להופיע לי מול הפרצוף כל בוקר- ברגע שהייתי פותחת עין, עוד לפני שאני סגורה על עצמי איזה יום היום צצה הרשימה כמו  פרסומת טורדנית במייל- קופצת מול הפנים ומתחילה להקריא לי את תוכניות יום שלישי- "לקחת ילדים, להחזיר ילדים, לשלוח מיילים, לרקוח קרמים, לענות ללקוחות, לקנות גרביים לבנות, להכין ארוחות . אה, ושיהיה בריא אם אפשר. ועם הרבה אהבה- כי אוכל עושים באהבה או לא עושים בכלל" ממלמלת בתוכי הרשימה המייסרת .
ובוקר אחד, כשקמתי לקטנה עוד לפני השמש- קלטתי שהיא לא שם. התבהר לי פתאום שגם למחשבות- יש שעות עבודה! ואם שומרים על מוח נקי ולא מרשים לשכל להתעורר עדין- גברת המ"לה נוחרת לה בשלווה...
וככה בשקט בשקט ה"בשקט" הראשון הוא כדי שהילדים לא יתעוררו.
וה"בשקט" השני הוא כדי שהשכל והרשימה ימשיכו לישון. התחלתי להתעורר כשחשוך בחוץ.
כשהעולם מריח מטל טרי, והשלוליות צלולות כלכך שאפשר לראות בהם עוד עננים מהלילה, כשעדין קר וציפורים ראשונות רק מתחילות להרהר לאן יעופו ואת מי יבקרו היום, ואיזה שיר ישירו בדרך. ומצאתי שעה שלמה מחוץ לזמן ומקום. החלומות של כל הישנים עוד צוחקים או בוכים, או מתגעגעים לימים שלא היו לאף אחד רשימות חשובות. לטאות יוצאות לתפוס מקום טוב להשתזף עליו היום. ואני, רצה. קצת. בעדינות. יותר מרחפת. מחכה לשניה הזאת ששני הרגליים באוויר-
יש רגע כזה, כשרצים- שרגל ימין באה להחליף את רגל שמאל- בדיוק באמצע הצעד, בלי שאף אחד ישים לב- הם מרחפות לחלקיק שניה- כשרצים הרגליים יותר באוויר מאשר נוגעות בכביש. ואם הייתי יותר מדעית ונאמנה לאמת היה צריך לומר שיצאתי לרחיפה קלה, ובין לבין הרגלים שיפשפו קצת את הכביש.
ובשעה הזאת עדין חצי חושך וקצת אור-
ורק ציפורים וזקנים מתעוררים בה, כי הם יודעים שהשעה הזאת פנויה לניסים, ואפשר לעוף בה, ואפשר לשכוח מי אתה ואפשר להמשיך לרוץ דרך השדות ולא לחזור לעולם, או לפחות עד שהשמש תזרח...
ואז הכל חוזר למקומו- ומה שיש זה רק מה שרואים. וניסים זה משהו שאוהבים להתפלל עליו, אבל לא אוהבים לפנות לו מקום.  עובדה שלכולנו יש רשימת מל"ה כל יום, ועם יד על הלב, מי מכם  רשם פעם ברשימה- פנוי לנס?!
מישהו פינה את עצמו בין שתיים לארבע לנס?! צפוף לנו בראש, ובחיים. וניסים הם עדינים כאלה, הם לא נדחפים סתם ככה לרשימות צפופות, ניסים מחפשים מקום שקט, רפוי ,מיואש ונעים לנוח בו- ממש כמו ציפורים. למסעודה יש מקום כזה, המטפחת שלה חצי קשורה ומאחורה פלומת שיער לבן כמו קן ציפורים קטן ומזמין. ואני בטוחה שניסים אוהבים לעוף בעדינות ולנחות עליה. אני רואה על הפנים שלה שהיא לא באמת בודדה, שהבית הקטנטן פיצפון שלה מארח המון ניסים. נס הוא הבלחה לא צפויה, מעל לטבע, מעבר לחשבונות תוכניות ואפשרויות שהמוח הקטן והמצומצם שלנו מגיע אליהם. ושעת הבוקר הזאת אפופה ניסים-
  בתוך השחר הזה אני שותה קצת אפלוליות קרה ומכניסה עוד קצת לכיסים, ומבטיחה לעצמי להשתדל היום לדעת פחות, לוותר יותר- על התוכניות, על השליטה, על הסדר והאחיזה- ולהרשות לנס הקטן שמעופף מעל ראשי לנחות עלי בשקט באמצע היום.
ולפעמים באותיות קטנות, ממש קטנטנות אני מוסיפה לרשימה- פנויה לנס.
אסתר לחמן- www.habosem.com


יום שלישי, 2 בדצמבר 2014

להגשים חלומות- מגזין "כביש מספר אחד"/חשוון



בחורשה ליד הבית שלנו  הכוכבים כל-כך קרובים שנדמה שאם רק נביא כיסא- נוכל לטפס על העץ ולקלף אותם מהשמיים.
תנשמת עוברת מעל למדורה שלנו , מזכירה לנו שנשארנו אחרונים בחוץ. כולם נכנסו הביתה- הרי יש בית ספר מחר. ורק אני דבוקה למדורה ,נושמת את הריח והקור והלילה ועושה עם הילדים 'גשם'.
'גשם' הפך למשחק הכי טוב שלנו בחודש האחרון, כשהקטנה רצתה להבין איך יורד גשם המצאנו אותו - אנחנו אוספים ענפים ארוכים, לוקחים כדורי צמר גפן ומשפדים אותם על קצה הענף, מכינים פינג'אן עם תה צמחים ושמים במדורה, כשהתה מתחיל לבעבע והאדים עולים אנחנו מחזיקים את העננים שלנו כמה דקות מעל לאדים, לרגע כולנו  שקטים, ככה זה כשכל אחד מרוכז בענן שלו.
 כשהענן כבד ומלא אדים אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים באור היפה של המדורה ואומרים ביחד: "ואז התחיל גשם", ארבעת הגמדים מזיזים את הענפים הצידה, לתוך הלילה הקריר והפלא ופלא העננים מתחילים לטפטף גשם, גשם בטעם תה צמחים. הלוואי שלכל שאלה שלהם היה לי כזה הסבר טוב.
אני נותנת למדורה לדעוך לאיטה ולאלץ אותנו להיכנס הביתה , ל"עולם האמיתי"- מקלחות, פיג'מות, סיפור לפני שינה, "תכינו את התיק למחר" "עשית שיעורי בית"? "תכוון לך שעון מעורר" . ומשהו בתוכי מתכופף, אולי אפילו מתרופף. שלא לומר מתפרק...
 הייתי רוצה שנקום מחר ונעשה שוב גשם. הייתי רוצה לשמור את כולכם קרוב אלי, בבית, בבועה שלנו. רק שלא ישאלו אותי שוב בבוקר "למה". כי גם הערב לפני שנרדמתי לא מצאתי בתוכי תשובה טובה. תשובה שתעשה לי חשק לקום בבוקר ולהכין שוב סנדוויצ'ים. לעמוד שוב בשעה ההזויה שנקבעה להוצאת ילדים מהבית כל בוקר- בתאום נוח עם שעת העבודה של המבוגרים. מסגרות, מערכות, זמנים, לחץ.- מי בדיוק הרשה להם לדרוך בתוך הבית שלי? לשתות לי את הבקרים היפים עם הילדים שלי, ללעוס לנו ימים וחודשים בשיחזור התארגנות בוקר הסעות ועמידה בזמנים, מי בכלל הרשה להם לגעת בי? אני.
שנים אני בורחת מהם נמלטת על נפשי, חשבתי שהם בכלל חלפו מהעולם, ופתאום שוב- הם כאן. במיטה שלי.
לא נותנים לי לישון בשקט, לצלול לתוך חלום העולם המושלם שאספתי מכל קצוות העולם. רקמתי אותו משך שנים, נצמדתי לאימהות באנגליה, הודו וצרפת כדי לגלות שאפשר אחרת,
נדבקתי לבעלי- מלאכה במלטה, סקוטלנד וטורקיה שידביקו אותי בקצב חיים אחר. התאהבתי, ומצאתי איך ולמה והרגשתי בדיוק וככה. ציירתי סיפור שלם שהתחיל בלידות בית מדהימות והמשיך לשנים שאני קנגרו עם מנשא צמוד תינוק. אבל ברגע מסויים- הבועה שלי תמיד נמסה לה- ברגע מסויים לא כולם אוכלים כמונו בעולם, ולא כולם חושבים שילדים צריכים ללכת יחפים ולקום כשהם מתעוררים ולישון כשהם עייפים. בגיל מסויים אין לי מספיק ידיים  להחזיק להם את התפאורה שרקמתי ימים על ימים. היא פשוט לא עומדת יותר לבד. רוחות העולם הזה מפילות אותה פעם אחרי פעם. משאירות אותי לבד בבועה שלנו במבט נבוך. מצטערת חברים- אני יודעת שככה, ואני רוצה ככה- אבל בנתיים זה לא. חלקים מסויימים מחזיקים טוב- הנה קהילה, והנה גינה, הנה אבא ואמא פנויים והנה איבדנו שוב את הסנדלים...יש הרבה טוב, הוא פשוט מעורבב. פעם ראשונה שאני מבינה בעצמות שלי מה זה לחכות לגאולה. זאת מילה שבדרך כלל מפריחה בי אלרגיה קלה, אבל בוקר אחד בעודי מורחת עוד סנדוויץ'- הבנתי את המילה הזאת. גאולה- זאת התמונה השלמה, זה החלום של מי שאמר והיה העולם, זאת התוכנית הגדולה. זה בעצם כמו להגיד "שלמה". זה נראה כמו פאזל שכל חתיכה שלו יושבת בול במקום הנכון, ופתאום אין מיותר או מדומיין או רע או תלוש. אין יותר חלקי-אין יותר בערך-  הכל נכון, הכל נקי- הכל שלם- בלב שלי ובחוץ.
אבל עכשיו אנחנו רק בבנתיים- ובבנתיים יש גם וגם . איזה באסה. מעורבב, אני שונאת ערבובים, כלבים מעורבים תמיד נראים לי לא זה ולא זה. תה פושר כזה שהוא לא חם ולא קר, מקלחת פושרת שלא מפנקת בחום ולא מעוררת בקור. ערבוב. כלאיים. פרד. כלום לא יוצא מזה. איכס.
אבל הנה אנחנו חיים בזמן בנתיים.  אחרי 5 שנים של חינוך ביתי- והצמדות אובססיבית לחלומות שלי- הרשתי להם להתפוגג, לא ויתרתי עליהם, ממש לא, רק הרגשתי שהאחיזה שלי הופכת ללפיתה שהופכת לחניקה, הידיים מתחילות להזיע ואני בכל כוחי ועוצם ידי מתעקשת לחלום רק בדרך שלי. רק גיליתי שגם שם הכל מעורבב, כי ככה כרגע העולם שלנו- מעורבב, חלקי, שבור, לא גמור...
ולילה אחד כשכולם נרדמו חזרתי בשקט לגחלים של המדורה- עוגן השפיות שלי. בגרון חנוק ועיניים מלאות דמעות-
התיישבתי לבדי בלב החורשה, נשמתי עמוק והבנתי שתחילת שנה זה זמן מעולה לפתוח את כפות הידיים. אצבע אצבע בכאב לב אני מיישרת את כפות הידיים- ומניחה לחלומות שלי לחיות את עצמם- ובמקום שאני אלפות אותם- אולי השנה הם יחזיקו אותי קצת. החום של המדורה נעים לי בפנים, בעיקר עם הקור של הלילה. רגע, אבל גם זה ערבוב- לפעמים, -כך מתגלה לי, ערבובים יכולים להוליד רגעים נעימים, חלומות עמוקים יותר ממה שניסיתי אני לברוא. הילדים שלי צבעוניים מאד, נשמות חופשיות לגמרי- למסגר אותם בגנים ובתי ספר יכול לצרוב לי את העיניים כל בוקר, אבל אם אני משאירה כפות ידיים פתוחות- אולי הערבוב הזה יכול להראות לי משהו אחר, משהו יפה- סוד שרק ערבוב הזוי ולא הגיוני כזה יכול להוליד? יום ועוד יום, ובנתיים אני מתאמנת על זה ביני לביני, שולחת אותם כל בוקר. מתפללת שלא יגע בהם כלום, ומי יודע אולי הם ישפריצו קצת צבע על הפנים האפרוריות של המערכת. יום ועוד יום והנה בתוך הבנתיים בדרך לשלם, יש המון חסד, ומתיקות, ושיעורים שרק הילדים שלי יכלו להביא לי- והם מביאים אותם מתוך המקומות שכף רגלי לא הייתה חוזרת לדרוך בהם. יום ועוד יום ואני לא מאמינה שבתוך הזמן, בתוך המסגרת, בתוך המערכת  הם שולפים לי קשתות, ועננים, הם מוצאים שם דברים שהעיניים שלי כבר לא יכולות לראות. הם עדיין מאבדים סנדלים כל יום, וכך אני יודעת ששום דבר עוד לא נגע בהם. ובתוך החיסרון, בתוך הבנתיים בתוך הלא שלם- הם שלמים ושמורים לגמרי.
  עכשיו כשהם התיישבו לי בסלון, על השטיח, עם הנעליים המצוחצחות והפנים האפרוריות כמו שרק למסגרות ומערכות יש- אני  מארחת אותם יפה, אני מאד משתדלת- מחבקת את העמידה בזמנים, מכינה תה למסגרות ומוצאת נושא לשיחה עם המערכות. זה לא טבעי לי, אני מגלה שרירים חדשים. אבל כשהקטנים נכנסים יחפים לסלון- הם שוב מראים לי כמה הם פשוטים, הקטן תוקע ענף בעין של העמידה בזמנים, הגדול לוקח גפרורים, והקטנה שואלת בפשטות את כולם- נו, אתם באים לעשות גשם?
אסתר לחמן /www.habosem.com  



יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

פרח כסליו הזהב.../מגזין 'פנימה' :(ושני מתכונים)



לרגע חשבתי שאני חוגגת החודש 10 שנות רוקחות טבעית,
אבל במחשבה שניה- אני חוגגת 32 שנות לימודי רוקחות טבעית.
השיעור הראשון שלי היה כנראה כשסבתא ביקשה שאביא לה שן שום שתוכל להכניס לתה שלה כשהחלה להצטנן.
שיעור נוסף היה כששאלתי את אמא למה בכל תבשיל מוסיפים קינמון? 
העציצים היו חומרי הגלם  הראשונים, החורשה, צמחי בר וגינות הזמינו אותי תמיד לסטאז' ועבודה מעשית.
בעיקר השתדלתי להתרחק מ"מומחים" ולחפש אחרי המצרך הנדיר שנקרא- חוכמת חיים. הרים שלמים מצאתי בבית של סבא וסבתא, ועוד כמה חלקים בטיולים במקומות שעדין יושבים ומקשיבים לזקנים. העולם המערבי מבלבל מרחיק ויוצר מסכים כבדים בניינו לבין החיים- הוא מלמד אותנו שתשובות רק מומחים יכולים לתת.

מרגישה לא טוב? רוצי לרופא-הרי הוא המומחה... הילד מתנהג קצת מוזר- קחי אותו לאיבחון-הם יודעים! קושי עם הבעל? חפשי מומחה  לייעוץ זוגי.
 מומחים, יועצים, מטפלים ומאמנים מבטיחים לנו המון תשובות. לפעמים אפילו טובות, אבל המחיר הגבוה הוא ששכחנו שאולי, רק אולי- גם לאמא יכול להיות רעיון טוב. ואולי דווקא לשכנה יש עצה שימושית ויעילה.
חוכמת חיים הפכה למושג ישן ולא שימושי, וד"ר גוגל הוא המתחרה העיקרי.

הרוקחות הטבעית החזירה לי את הצורך בזקנים, את העניין בדורות של מתכונים. את
הרצון לטעום ולהרגיש את הגוון המיוחד שיש לכל עדה, את הסקרנות לשמוע כל סבתא אמא וילדה- מה המתכונים שהתגלגלו אליך? מה עשו אצלכם בכפר כשאישה ילדה? ומה מרחו כשלילד הייתה פריחה?
בחלומי אני רואה את כולנו מכירות כל עשב שגדל לידנו, קונות תבלינים שלמים-ויודעות להריח ולטעום צבעים ומרקמים,
אני חולמת את הבת שלי מכירה ונעזרת בנשים חכמות בכל צרה בעיה או שאלה,
 סומכת על טוב הלב והנסיון, צועדת בוטחת ושקטה ומרגישה את השבילים שפילסו אלה שהיו כאן לפניה, אלה שכבר הרו וילדו, חלו ונרפאו, גידלו ילדים וראו קצת יותר דברים.   
בלימודי הרוקחות הרשמיים שלי העבירה המורה קופסאות עם אבקות לבנות כשעל כל אחת רשום שם החומר-"גרניום לימוני" "מנטה"  "דונג דבורים" ,זה מדע?! תהיתי ביני לביני, זה אמונה תפלה- אני אמורה להאמין שיש קשר בין הגרניום החי והירוק עם הריח והמרקם האופייני לבין האבקה הלבנה המתה הזו??! 
וכך נפרדו דרכינו, והמשכתי ללמוד צמחים וחומרים חיים מאנשים חיים.
  בדרך אני לומדת להשאר תלמידה תמיד-
אין סוף לממלכת הצמחים, אין סוף לחוכמת הטבע, אין סוף לשיכלולי הגוף- והמתכונים היעילים והשימושיים ביותר הם המתכונים הפשוטים ביותר- לשלוף כורכום מהמדף כשהילד נחתך עמוק. לשאת בתיק  ערכת שמני-מרפא שמפתיעה  ברגעים הנכונים. לקטוף מהגינה זוטא לבנה לדלקת עיניים של הקטנה- הכל כבר כאן, "בפי ובלבבי לעשותו".

סבא שלמה המלך לוחש לי סודות עתיקים, וחז"לינו מספרים,
שלסבא שלמה המלך היתה גינה בחצר הארמון- והוא ירד אליה יום יום, ובכל פעם שהעתיק עץ למקום אחר או שתל צמח סמוך לשביל חדש- צמח אותו הצמח לאורך העולם כולו. הגינה שלו היתה לב העולם .
 מפה מניאטורית לבוטניקה העולמית!
אם שלמה שתל עצי תמר בצד מזרח בגינה- התמלא כל צד מזרח בעולם בעצי תמר. למה? כי סבא שלמה ידע את הסוד של כסליו- כיס.לב. הוא ידע שככל שיצלול עמוק וקטן יותר- כך האדוות יגיעו רחוק יותר.ככל שיכיר את סודות הגינה שלו-כך יצמח העולם.
 בכסליו התחלתי לרקוח לראשונה, נכנסתי לממלכות חדשות-עתיקות,בתוך הכיס, בתוך הלב:
 לחכמת נשים שעברה ועוברת מדורי דורות. לידע שאינו נחלת המומחים-אלא פשטות של חכמת חיים.וגיליתי שאף פעם לא מחכה לאף אחת מאיתנו איזה פרח אקזוטי מרפא כל יכול בהרי ההימלאיה. פרח לב הזהב האמיתי נמצא החודש מתחת לאפינו- כמו כל המתכונים הטובים- בכיס. בלב.  

אסתר לחמן/הרבליסטית ורוקחת טבעית בעלת "ערוגות-טיפוח אורגני" קורסי רוקחות קרובים בתל אביב ירושלים והצפון: www.habosem.com  


מתכונים:

. צנצנת פלסטר כורכום: כורכום הוא שורש צהוב בעל איכויות ריפוי חיטוי ואיחוי רקמות,
הוא חזק יותר מהדבקה או תפירה במרפאה! ואפילו לא משאיר צלקת גדולה...(כן, ניסינו:)
מה עושים? קונים שורש כורכום טרי (שנה הבאה נלמד גם איך מגדלים בעציץ בבית) או קונים כורכום-אבל רובם המוחלט של התבלינים
היום מדולל בקורנפלור והם לא יעילים- אז אנא וודאו שזה תבלין טהור.
- מעבירים לצנצנת יפה וכותבים עליה- פלסטר חרום-כדי שלא תשתמשו לבישול!
- בכל פעם שמישהו בבית נשרט, נחתך, עד חתכים עמוקים- פשוט דוחפים את האצבע לצנצנת,
או מפזרים בנדידות על המקום הפגוע. לא שוטפים את הכורכום- מניחים לו להתייבש על המקום לחטא, לנקות ולאחות את העור. חשוב: אם הפצע מלוכלך יש לנקות אותו לפני ששמים כורכום כדי שהעור לא יסגר על הליכלוך.

2. חליטת זוטא לבנה לדלקות עיניים:

אומנם הקמומיל תפס מקום של כבוד כחליטת מרפא אך האמת היא שזה בגלל שהידע הגיע מאירופה!
ובארץ שלנו- למי שיש זוטא לבנה- אין צורך באנגלי המנומס-הקמומיל. אז בכל מצבי הדלקת מומלץ לקחת חופן עלי זוטא לבנה- להכין מיצוי מרוכז (תה חזק וכהה). לקרר מעט ובעזרת צמר גפן נקי להניח רטיות על העיניים המודלקות- ישנה הקלה מיידית ומאחר והזוטא היא אנטידלקתית גם הנפיחות והדלקת נעלמים. (כן, ניסינו...)
מתכונים נוספים עם תמונות תוכלו למצוא בפייסבוק שלנו "ערוגות הבושם"




יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

דממה דקה/מגזין אדרבה

                                                                                                               
פעם מזמן כשהייתי רק של אבא ואמא-

לפני שהייתי של ילדים, ולפני שהייתי של איש, גרתי בקיבוץ- עם הרים גבוהים ועצים ירוקים ורוחות שורקות, ושבילים צרים- כאלה שרק אופניים וילדים  יחפים יכולים ללכת בהם בנחת.
ובלילה שאז היה מתחיל כבר בשבע בערב הייתי פותחת את החלון  מול המיטה, כדי שאחרי שאמא תסיים לנגן לנו בגיטרה- ארדם עם הצרצרים.
 צרצרים זה חיה קטנה שלא שומעים אותה כל היום, רק בלילה.
כשכולם שקטים והחלון פתוח, ואמא הולכת לשטוף את הכלים של ארוחת ערב- רק אז הם פתאום מתחילים לצרצר, וכל צרצר בן מנסה לצרצר הכי חזק שהוא יכול, כדי שהכלה הצרצרית שלו תמצא אותו בין עשרות צרצרים בנים אחרים. אבל זה לא מצליח להם. זה לא מצליח להם כי ה' הופך את כל הצירצורים שלהם למנגינה אחת יפה. לשיר ערש.

ה' מערבב את הרוח של ההרים עם היללות של החתולים עם הבכי של התינוקות ועם המים ששוטפים את הכלים עכשיו- את הכל הוא מערבב עם הצירצורים של הצרצרים ויוצאת לו מנגינה שתמיד תמיד מרדימה אותנו, כולנו. ארבעה אחים בחדר פיצפון. בחושך סמיך ואמיתי, בחושך שמרשה לחלומות לבוא בנחת ולצלול לתוכנו אחד אחרי השני- 
עד שהאקליפטוס הגדול בחלון רועד ומשקשק מקור ומעיר את כולנו לעוד בוקר.
אני מרימה את הגיטרה ומתחילה לכוון אותה לשלושה וחצי שירים הקבועים שלנו לפני השינה,
הקטנה מבקשת להדליק מזגן רק לכמה דקות, היא רצה להביא את השלט ומביאה לי גם טונר דיגיטלי לכוון את הגיטרה, ציפצוף של שלט, ציפצוף של טונר דיגיטלי- וכבר אחרי כמה אקורדים נשמע הצרצר המצוי-"בזזזז" "בזזזזז"....הפלפון המצוי- זה שמצרצר בוקר וערב בכל יום תמיד,
ואפילו כשהוא על "שקט" הבית רוטט. מכונת הכביסה מחליטה גם כן לגהק בדיוק כמה ציפצופים רבי משמעות,
בחדר השני אבא מסיים שיחה קולנית משהו עם מישהו מעולם אחר- עבודה, עניינים חשובים ושברי מילים מתערבבים בהרמוניית הציפצופים הצורמניים,
כדי לכבות את הצילצול אני פותחת לרגע את הפלפון המצוי- שמאיר באור כחול זרחני וקר את חדר השינה. הגמדים מזנקים לראות מי התקשר-סבא? סבתא? קיבלת הודעה? אני מסתכלת עליהם במבט המום- אלוהים. הם לא שמעו באמת אף פעם- שקט. ויותר מזה-כמה אני מתגעגעת לשקט. לא שקט של מוזיאון, גם לא שקט של ספרייה- אפילו לא לשקט  של "אחרי שהקטנים נרדמים"- הרי גם בשקט הזה הפלאפונים יצרצרו, מסך המחשב יאיר באור קר, ואיזשהו מכשיר כבר ימצא סיבה לכחכח בקול מתכתי וצורמני.
זיהום שמיעתי שלא נגמר- הקטנטנה שלי מזנקת מהמיטה כשהיא שומעת את אחד הטלפונים מצלצל- ומשקפת לי באיזו דריכות תמידית האוזניים של כולנו נמצאות. תופעת הלוואי לזיהום השמיעתי היא שבסבך הציפצופים- אין לנו רגע לצלול לשקט- רגע לבהות בחלל הפנוי ולהקשיב למה שאולי מישהו מנסה ללחוש לי.
אני רוצה לנקות את האוזניים שלי,  לשמוע רק רחשי-חיים אמיתיים, שמחוברים לרגע הנוכחי. בלי התראות על הודעות חדשות בלי זימזומי תזכורת שיש עולם, בלי שירים חסידיים כשמישהו מתקשר. בדיוק כמו שניקינו את חוש הטעם ממזון מעובד צורמני שמכהה כל טעם אמיתי. יש צלילי חיים- ויש זיופי- חיים. אני מכבה את הפלפון המצוי, ומשליכה אותו בסלון, לא לפני שאני מוודאת שינחת ברכות ובטיחות על הספה.
 "רוצים לשמוע שיר יפה"?, אנחנו פותחים חלון גדול- זה שנמצא מול בית הכנסת ומתחת לאקליפטוס הזקן שמרשרש מרוב קור- אחרי רגע של חושך סמיך זה מתחיל כאילו תמיד חיכה לתורו- שיר ערש חדש: תנשמת שורקת ממש מעלינו, מישהו צועד בשביל הצמוד לבית, תינוק מתעורר אצל השכנה
ולרגע קטן אפילו צרצר בן מקווה עדיין שהכלה הצרצרית שלו תצליח לשמוע אותו
ומצטרף לשיר של יום רביעי- שלא היה ולא יהיה עוד לעולם.
וארבעה גמדים בחדר פיצפון נרדמים סופסוף- עד שסבא אקליפטוס יעיר אותם מחר ליום חדש, לשמוע מה ילחש להם ה'  היום ,באוזניים קצת יותר צלולות, קצת יותר פנויות...
אסתר לחמן
 www.habosem.com


יום ראשון, 19 באוקטובר 2014

עולם חדש- מדור תשרי מגזין 'פנימה'

בס"ד

עולם חדש...
רק בערב, כשהם נרדמים והצרצרים מתחילים לשיר מתגנבת לה רוח קטנה כמעט לא מורגשת ונושפת לי בעורף, ברגע שאני מסתובבת כדי לבדוק אם דמיינתי- היא נעלמת.
כבר שבוע שהיא מגיעה, דלת המרפסת פתוחה, אור קטן ורך ליד הספה ואני מחזיקה ספר טוב,
 לא ממש קוראת בו- יותר בוהה באהבה בקירות הבית ומקשיבה לצרצרים ולמחשבות- מנסה לבחור מה יותר אמיתי.
 אחרי קיץ של נדודים -אני מכורה לבית.
התגעגעתי באופן שלא ידעתי שאפשר להתגעגע לפינה שלי בעולם.
וימים על גבי ימים לא מוצאת סיבה מספיק טובה להוציא את האף מהקן. שולחת את כולם בשלט רחוק , מכינה צידה לדרך ליוצאים ומבשלת קבלת פנים לבאים, צוללת ומגלה שכל העולם לגמרי כאן. בבית.
אלול מתפוגג לתוך תשרי- ואני מחכה לה, לרוח הסתווית שמרפאה הכל- לצמרמורת הקור שתעשה חשק לשמיכות פוך ולתה חם, אני מחכה לקור שיאסוף את כולם פנימה הביתה רגע לפני שקיעה, לבקרים מלאי טל ואוויר קר וצלול שמרשה סופסוף שרוולים ארוכים ואולי אפילו גרביים, אני צמאה לעננים אפרוריים שיתנו סיבה להוציא את סל הצמר ולהתחיל לסרוג כובעים לכולם. וכבר שבוע שהיא מציצה ובורחת, נושפת לי בעורף קרוב לחצות ונעלמת כלא הייתה משאירה אותי עם צרצרים ותה קר... אבל היא קרובה מתמיד, אני יודעת.  משאירה לה דלת פתוחה וכבר שבוע שהיא עושה צעדים שקטים וקטנים מאחוריי נושמת ונושפת הבל דק של קור סתווי .
הסתיו ממיס אותי לגמרי, מערפל את העולם, מטשטש את כל מה שלא חשוב או מסיח את הדעת ומשאיר 2 מטר של מרחב ראייה- מה שמספיק לגמרי למי שלא ממהרת לצאת לשום מקום.
הסתיו שייך לתשרי גם כשתשרי מתכחש לו- חגים וסתיו הם זוג נצחי, ולא משנה כמה חם בחוץ. זוגיות שנראית בלתי אפשרית כל שנה- אבל היא אף פעם לא מאכזבת. בעודי מחכה לקור ולסתיו החלק השני של הזוג המוזר ממהר להגיע-הנה מגיעים החגים, בעסק שלנו כבר הכנו שוברי מתנה וערכות לחגים, ופתאום זה מכה בי- אם לסתיו יש הצעות עדינות, רמיזות ולחשי אהבה- לחגים יש דרישות, לו"ז צפוף ודד ליין קולני. נסיעות, בישולים, ארוחות משפחתיות, מתנות- וכל זה כשהעולם נגמר בשבילי על סף הדלת.
הערב החלטתי לתפוס את הזוג המוזר לשיחת גישור-החגים והסתיו הם זוג בעייתי לארוח,- הם תחרות אבודה מראש-
הם אמנם מגיעים יחד כזוג, שלובי ידיים- אבל הטבע האנושי מתמסר כולו לריגוש החגיגי שמביאים החגים כל שנה ומתעלם באלגנטיות מבן זוגו החיוור והשקט, וכך כל שנה הסתיו מופיע ונעלם בלי שחיכו לו, בלי ששמחו בו ובלי שמישהו טרח להציע לו משהו חם לשתות או לפחות חיבוק פרידה לפני שייעלם לשנה נוספת.
הפעם סדרי עולם השתנו כאן, ואם החגים מתכננים להתארח אצלי השנה כדאי שנתאם ציפיות כבר בשלב הזה- שום נסיעות, יציאות, עמידה בזמנים או בישולים אינסופיים.
אחרי קיץ בלתי נסבל –התרגשתי מספיק. תודה.
והנה מגיעה לה לאיטה סופסוף רוח סתווית מנחמת, ואני הולכת להתרפק עליה ככלות כוחי, לבקש ממנה לערפל את שדה הראייה שלי לחלוטין, להשאיר לי בדיוק חצי מטר צלול לחיות בו- להתכרבל בתוך ביתי בעננה של מתיקות ורכות, לנשום עמוק ולאט את הקור גם אם הוא עוד לא כאן במלואו, להכניס את הילדים מוקדם הביתה ולגלות ביחד שהאוצר מתחת לגשר, עולם חדש.
כל המוזמנים לחג כבר כאן, כל האוכל כבר מוכן, ומתנות השנה החדשה יאלצו לצמוח יש מאין  ולגלות עצמם לפנינו- כי כאן מתחיל ונגמר העולם. על סף ביתי.
רוח קרירה גולשת מבחוץ ומרימה את הוילון, מציצה אליי  ומלטפת לוודא ששמעה נכון, והפעם מישהו מחכה לה...

מתכוני סתיו  וחג :
1. מבשם ביתי ריחני וחגיגי:
יש לבחור צנצנת/בקבוק זכוכית יפה עם פיה צרה,
-מלאי את הצנצנת עד החצי בשמן צמחי כלשהו (שקד/זרעי ענבים/חמניות)
- טפטפי שמנים אתריים איכותיים:
 8 טיפות שמן תפוז
5 טיפות לבנדר
7 טיפות פצ'ולי
נערי היטב- הוסיפי 3-4 שיפודים שהקצוות שלהם עומדים בשמן והראשים יוצאים מהבקבוק ועוזרים לריח הטוב להתנדף ולמלא את הבית, השילוב הנ"ל נפלא לארועים משפחתיים וסעודות חג, השמנים מרגיעים מאזנים ומרוממים מצב רוח.

2. פילינג פנים וניל סתווי:
פילינג נהדר לחידוש תאי העור ולעור חלק נקי ונעים:
בקערה בינונית ערבבי יחד חצי כוס מלח דק
וחצי כוס שמן חמניות
הוסיפי 15 טיפות תמצית וניל אמיתית
תוכלי לשמור את הפילינג בצנצנת סגורה למשך חודשים
לשימוש: אחת לשבוע הוציאי מעט לכף ידך ובעדינות עסי את עור הפנים, לסיום שטפי במים פושרים .

אסתר לחמן

יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

משחת שיניים טבעית- הכינו בעצמכם!



משחת שיניים טבעית 
היא אחד המוצרים הכי פשוטים להכנה,

אצלנו הילדים מכינים את הטעמים שלהם, (תפוז קינמון)
ואני מכינה לנו משחה ירוקה מרעננת, ובצד גם מי-פה מדהימים,
יקח לכם אולי 5 דקות, אם אתם ממש מתרכזים- ורוב חומרי הגלם, אם אתם עוקבים נאמנים אחרי הבלוג הזה-
כבר אצלכם בבית...

אז חשוב לדעת שכמו שאדמה בריאה מצמיחה צמחים חזקים ללא טפילים,
וכמו שקרקפת נקייה מצמיחה שיער חזק ובריא-
כך גם חניכיים בריאות שומרות על איזון החומציות בפה, מונעות חורים, עששת וכאבי שיניים
כלומר- בציחצוח הבא תנו תשומת לב לעיסוי החניכיים!

הנה לכם שני מתכונים- לבקשת הלקוחה הנאמנה שלנו- שלומית בוני:

1. משחת שיניים למבוגרים:
חימר ירוק הוא חומר עוצמתי ביותר- מחטא, מרפא, משקם, מטהר ומוציא רעלים, אישית- אני שותה אותו כל בוקר, אבל צריך ללמוד איך בדיוק- אבל לצחצח איתו כולם יכולים:

חומרים:
- 3 כפות חימר ירוק (חוואר ירוק-אפשר לאסוף מנחל חווארים חינם ואיכותי:)
- 3 כפות שמן קוקוס
- 1/2 כפית סודה לשתיה
- 1/4 כפית מלח דק
- 2 טיפות שמן מנטה אורגני- חשוב- מותר לבליעה (השמנים שלנו הם "פוד גרייד" כלומר ראויים לבליעה)
הכנה: בקערה קטנה ערבבו את כל הרכיבים למרקם משחתי אחיד-
אריזה: תוכלו לשמור את המשחה בצנצנת,
או לקחת שפורפרת ישנה של משחת שיניים, לגזור את הפתח האחורי,
נקי מרעלים- בטעם שאתם אוהבים
למלא את המשחה ולאטום את הקצה בסוגר שקיות/אטב משרדי- ככה המשחה יוצאת כמו מהחנות...
או- כמו בתמונה לקחת בקבוקון של רטבים ולמלא אותו-נוח ונשמר מעולה גם שנה!

2. משחת שיניים של הקטנים:
אירזו את המשחה בבקבוקון רטבים
- 3 כפות שמן קוקוס
- 3 כפות חימר לבן (קאולין) (לבנות אפשר גם חימר ורוד!)
- 1/2 כפית סודה לשתיה
- 1/2 כפית קינמון טחון (לבדוק אם הם אוהבים)
- 1 כף קליפת תפוז יבשה טחונה היטב
- 2 טיפות שמן אתרי תפוז אורגני (מאושר לבליעה!)
רוצים להמתיק? ד"ר בואנו דה מוסקיטה אומר שדבש הוא אנטיבקטריאלי וניתן להוסיף כפית דבש למשחת השיניים הזו!לשידרוג הוסיפו גליצרין צמחי אורגני-מעלה את המשחה למראה קנוי לגמרי
אפשר גם לטחון עלי סטיביה- ואפשר להתרגל למשהו לא מתוק:)

תוכלו להוסיף לכל המשחות טעמים שונים: שמן אתרי קינמון/עץ התה/אקליפטוס/ציפורן

חומרים זמינים ו5 דק' הכנה
תבלינים טחונים: עלי נים/ליקוריץ' / קינמון/ציפורן
אנחנו אוהבים ירוק ונטרלי, ועוד יותר אוהבים לחסוך מהפה רעלים ופסולת ולהתחזק בירקות מהגינה, אוכל ביתי מלא ובריא, שייקים ומיצי פירות וירקות-
לשיפור מיידי של ריח הפה פשוט הוסיפו כל יום חופן פטרוזיליה- אפשר בשייק/במיץ או בפסטו- תענוג...

אוכל נקי משאיר גוף נקי
רוצים מתכונים נוספים? כתבו כאן בתגובות-ניסיתם ועליתם על שילוב מעולה? ספרו לי עליו...
אסתר







יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

מה שיזיז אותך/ מגזין כביש 1

בס"ד


נוחות או נכות ? 

כבר שנים שיש לי סוד , כמו כל הסודות הטובים אני מתמידה בו בעיקר כדי שיהיה לי אחד כזה.



 מאז ומתמיד הייתי מורדת, או בלשון חינוכית יותר- "בודקת גבולות", אז בבי"ס זה העסיק את המערכת שעות נוספות,  הזיכרון העיקרי שיש לי משמונה השנים במערכת החינוך היה המתח בין הרצון שלי לבין מה מתאים ונכון עכשיו למערכת- זה בד"כ נגמר בעונשים חינוכיים שהיו  מרתקים מלמדים ומסקרנים הרבה יותר מאשר לבהות בבחור הממושקף שדיבר בלי הפסקה .
 
אבל מגיע שלב (אני יודעת, לא כולם זוכים להגיע לשלב הזה, ) שכבר אין מערכת, לפחות לא גלויה- ותחום הנוחות שלי הופך להיות  מרחב אינסופי להכרות עם עצמי,
אין לי בוס, גם לא מנהל ואפילו לא ממש שותפים לעבודה- תמיד ידעתי שאני יהיה עצמאית, כלכלית, נפשית - ובעיקר דמיונית....
דווקא מהמקום ה"חופשי "-מדומיין הזה, אני רואה עד כמה אני כבולה- עד כמה  הנוחות שלי  הופכת לנכות, כמה כוחות וכוחניות אנחנו משקיעים כדי שאף אחד לא יזיז אותנו ולו מילימטר מאזור הנוחות המרדים, החמים-נעים המדומיין- והנוח שלנו.
כמה מאמצים, תרוצים והשקעה אני מפרנסת את הדמיון הנוח הנוכחי- לא משנה אם זה הרגל קטן או דפוס מחשבה מקובע, האי הדמיוני שלי שנותן לי תחושת ביטחון כאילו יש משהו קבוע ברור וניצחי בעולם הזה- אני מוכנה להתאבד עליו, באופן יומיומי ולא מורגש.  דווקא מהמקום המאפשר הזה-בו אני כביכול משוחררת מכל מסגרת ומערכת חיצונית  אני צריכה להתאוורר מידי פעם. חייבת קצת אי-נוחות, בשביל לחיות. "לחיות באמת"- הקצה השני על הסרגל כשבקצה אחד יושב לו הדמיון של איך נוח לי לחיות.
לפני 10 שנים גרתי למשך 6 חודשים על המצוק במדבר, טוב לא לגמרי במדבר500 מ' מאחורי הגומחה שלי היה ועודנו ביס"ש שדה-בוקר הזכור לטוב, אבל בשבילי זה היה קצה העולם- מהסיבה הפשוטה שכל מה שעשיתי שם היה על הקצה- על קצה אזור הנוחות שלי. לארגן מדורה כדי לבשל צהריים, להביא מים לשעות החמות, לשמור על הגחלים כל הלילה, להתעורר לפני השמש -ולהתבונן בעולם המתנהל בנוחות מרחק יריקה ממני ובעיקר- להרגיש הכי חיה בעולם.
הדבר היחיד שהעסיק אותי- היה להישאר ערה, לא פיזית אלא תודעתית- בערנות למתרחש, וככה פיתחתי מנהג סמוי- סוד הזוי - לבחור משהו, מעשה קטן ,שמותח אותי טיפה מעבר, טיפה מעבר לנוחות הבסיסית, משהו שיש בו קצת פחד, קצת תרוצים, והרבה סיבות למה לא לעשות אותו - ולעשות אותו.


הרבה מים וימים עברו מאז- ואזור הנוחות שלי הלך והתרחב לבית מרווח, משפחה מתוקה, עבודה מעולה, והרגלים יומיומיים. אבל סוד קטן משכתי בחוט עדין מהמצוק היפיפה הזה- ניסוי אישי- במשך חודש, לפעמים שבוע- ולפעמים 20 דק' אני בוחרת  לעשות משהו שימתח אותי ויתן לי לנשום שוב במרחב האי- נוחות. הזמן הזה על האי-  נותן לי תמיד תמונה אחרת על עצמי, על דמיונות,
ועל הטוב שיש גם במקום המוכר.
כאמא ל4 קטנטנים יש הרבה מאד הזדמנויות להרגיש לא בנוח- אפשר להגיד שהזמן שלי מנוהל לא מעט בידי החבורה העליזה, ועדיין- אני מרגישה שבחירה באי- נוחות שונה מהתמודדות של  אי-נוחות מוכתבת מבחוץ. יש שם קצה של סוד, וקצה של חופש- לבחור במעשה קטנטן, סמוי, לא מורגש למישהו חיצוני- ולעוף עליו....
 האמת הפשוטה היא שבחיי עקרת-בית יש הרבה מאד הזדמנויות  קטנטנות הטומנות חיות וחיוך פנימי גם בלי שתקראו עליהם בעיתון.
דוגמאות? לזה תאלצו להימתח עד החודש הבא- 
ואם עלתה בדעתכם השאלה- למה לשתף אותכם בסוד ההזוי הזה...
האמת? כי זה ממש לא נוח לי.

יש לכם  רעיון לאי שלי? כנסו לבלוג -"מרקחת בית" www.habosem.com

אסתר לחמן








יום שבת, 30 באוגוסט 2014

רוח טובה- מדור "פנימה" חודש אלול

רוח טובה....

אחרי 5 שבועות מחוץ לבית חזרנו לבית מלא אבק מלחמה, קורי עכביש קיבלו את פנינו והמקרר שבק חיים.
אבל זה החלק הטוב- אחרי 5 שבועות ללא השקייה בחום הנגב המערבי- הגינה שלי מתה.
פשוט נפטרה. פשוט יצאה מן העולם יבשה וסדוקה, נאנחת לטיפת מים שלא הגיעה, ועייפה ממלחמות.
הבנתי אותה. אבל נעלבתי. 
גם אני התייבשתי וגם אני התגעגעתי, גם אני עייפה ממלחמות ועוד יותר מהפסקות אש.
אבל היא לא ענתה לי.
התיישבתי באמצע ערוגת צמחי המרפא האהובה שלי. מוללתי עלים יבשים בין האצבעות.
והספדתי אותה באהבה.
כמה שיחות היו לנו, כמה לילות בערסל העברנו במבט לכוכבים ולשמים צלולים.
כמה ריחות מרפא וכוסות תה הכנו יחד. כמה געגועים להרי ירושלים ולצמחיה שמשתוללת שם.
וכמה אהבה....
ועכשיו נשארו לי חלקי שיחים אדמה סדוקה והמון אבק.
נשכבתי בערסל מרימה עיניים לשמיים. שנת שמיטה מתחילה עוד 10 ימים. אבל לקח לי חמש שנים ליצור כאן אדמה פוריה לזרוע לגדל ולטפח גינה ריחנית ומופלאה.
ועכשיו אני מתערסלת כאן- מחכה לשמיטה- נו-בואי, הכל במילא נטוש, הכל שלך- האבק. היובש. המים.
והאדמה-משב רוח מלטף נדנד את הערסל,הרגשתי כמו יד נעלמת מערסלת אותי למהלך חדש:
 לרגע שהרגיש כמו ליטוף אבהי, הבנתי.
זה באמת לא שלי- חתיכת גן העדן ששתלתי וטיפחתי כאן- זה הכל זמני, אני רק שכירה שמגננת חלקת אלוהים קטנה
ומושאלת.
חזרתי לנשום עמוק, וגם לגינה הוקל. אנחנו שנינו כאן במשחק תפקידים- אני מטפחת ואת צומחת...
אבל שנינו יודעות היטב מי בעל הבית. ובעל הבית ביקש עכשיו- שמיטה. מנוחה. 
קיפלתי רגליים והרגשתי בעצמות מה זה שמיטה- התבוננות,הישענות, עיניים חדשות ופקוחות מחכות לראות מה יכול לקרות כאן בלעדי... לסמוך על הגנן הראשי שיש לו ניסים בכיס לאדמה החרבה הזו. שיש לו תוכניות אחרות בשבילי- ובשבילה. שיש איזה קסם שיכול לקרות רק כשמשחררים באמת. 
כמו בצק שתופח או יין שמבשיל- המעשה היחיד שמבקשים ממני זה-להתרחק.
אז ככה נכנסתי בעל כורחי ובחוסר חשקי לשנת השמיטה הראשונה שלי- בנגב המערבי.

מתכוני התחדשות:
1. פילינג פנים מחדש ומרענן- פילינג נועד להסרת תאים מתים ולריענון והזרמת חמצן לעור:
חומרי גלם:
1/2 כוס מלח דק
1 כוס  שמן צמחי איכותי- שקדם/זרעי ענבים/זית
3 טיפות שמן אתרי תפוז
הכנה: ערבבי הכל בכוס זכוכית והעבירי לצנצנת עם פתח רחב נוח לשימוש.
בעזרת כפית הוציאי כף פילינג ועסי את העור הפנים והצוואר, אחת לשבוע.

2. תרסיס גוף מרענן :
1 כוס חליטת תה נענע מרוכזת -סנני את העלים והניחי לחליטה להתקרר
5 טיפות שמן אתרי לבנדר
הכנה: ערבבי הכל בכוס זכוכית והעבירי לבקבוק מתז.
לשימוש: בבוקר ובמשך היום פשוט להוציא ולהתיז- תתפלאי כמה מתכון פשוט וקל יכול לרענן את כל הסביבה...

אסתר לחמן- "ערוגות" טיפוח אורגני. קורס רוקחות טבעית והרצאות- www.habosem.com
מתכונים וטיפים לחיים ירוקים בדף הפייסבוק שלנו- "ערוגות הבושם"
* כמו תמיד אני אוהבת לשמוע את דעתכם- שאלות/הארות/הערות- בתגובות כאן למטה ייענו באהבה...

החיים כערסל /מגזין- "כביש מספר 1"-אסתר לחמן

בס"ד

החיים כערסל/ אסתר לחמן :


בחודש האחרון אני בוהה במעליות, עומדת ליד דלתות מעלית- ומתבוננת- יש את הרגע הזה שהמעלית נסגרת ונשאר חריץ קטן, משום מה חוק אוניברסלי תמיד שולח איזה מישהו שנורא ממהר  בדיוק לרגע הזה- "רגע החריץ".
- ואז- דממה- העולם נחלק לשניים:
אלו שידחפו יד לעין האלקטרונית ינפנפו ויפתחו את דלתות המעלית הממהרת ויהי מה-ובחיוך מרוצה יתמקמו בנוחות בין האנשים בתוך המעלית הצפופה.
ולעומתם- אלו שיגיעו מרחק נשיקה מהדלתות הקרות וירימו ידיים. האמת היא שבמושב שלנו אין הרבה מעליות- אין בכלל. אבל הסצנה הזאת לא מרפה ממני. שיגרת היומיום מלמדת אותי שאם לא אסתער על רגע החריץ הזה בחיי- סופי לעמוד בחיוך מנומס מעלית אחרי מעלית- ולתת ליומיום העשיר לחלוף על פני בתפעול שוטף. בהישרדות. וירים יד מי שהמילה הזו לא מהדהדת בחמיצות קלה בליבו.מוכר מידי, נוכח מידי, "מה נשמע"? "בסדר, שורדים".
בתוך תיפעול החיים, שטיפת רצפה, שעת השכבה לילדים, רקיחת העסק, טלפונים, ערמות כביסה, ותוכניות  שנמסות אל מול המציאות החיה,
הבנתי שאני לא שורדת. זאת אומרת אני כן, וזה בדיוק מה שמפחיד אותי, שזה אפשרי וקל- לשרוד. רק בתוך המילה הזו מקופל כל הערס שלה-" שריד"- זיכרון וגעגוע למשהו אחר ממה שקיים כאן ועכשיו, אנדרטה לכל החלומות וציורי החיים שלי.
או כמו שמצביעים על מישהו ששרד מלחמה, רק שעכשיו המלחמה נוכחת כיומיום- ויותר מידי אנדרטאות סובבות אותי בשווקים וברחובות.
אבל השנה הזו החלטתי להזמין את אוייב ההישרדות אלי הביתה, ולעשות שלום. עכשיו.
כמובן שכל פעם שאני מתעוררת למצבי השורד, נבהלת ומחליטה לפעול- מתחילים לזמזמם לי בראש משפטי הרדמה- "תגידי תודה על מה שיש" , "גם שיגרה היא נס גלוי"  "טוב- אולי מחר נחשוב על זה- בנתיים יש כמה טלפונים/כביסות/ימים להעביר" שריריי היומיום הולכים ומשתכללים ככל שהשנים עוברות, זה מתחיל בשריר עדין בכתה א', בהתחלה רק רציתי להספיק לעשות שיעורי בית, כדי שאמא תרשה לי לצאת לשחק, כדי שהמורה לא תעניש, כדי ששרירי ההישרדות- או ה"בסדר" יתחזקו. שם הם התחילו, בכתה א'. אחר-כך, רק חיכיתי לסיים בי"ס- שרירי ההישרדות נמתחו התחזקו-שרדתי. יש. אולי עכשיו ירשו לי לחיות קצת?
לא, לא, רק עוד 4 שנים- רק תסיימי תיכון- רק צבא, רק ורק והנה השרירים הפכו להיות מיומנים בלהיות בסדר, בלעשות מה שנכון, בלשרוד באלגנטיות עם חיוך מנומס של "לא נורא, אני אחכה למעלית הבאה"...
רק שלי התחילו להיתפס כמה שרירים לאחרונה, והלב התחיל לדפוק טיפה מהר יותר מהנעים, והעציץ שלי בכניסה לבית התחיל לקפל כמה עלים יבשים בשקט. למרות הגינה הגדולה יש לי את העציץ, שהוא סוג של דופק-ומצפן, וסוד.
עציץ חרס פשוט עם לואיזה אצילית. כביכול קישוט פשוט לבית רגיל, הלואיזה צומחת- ובוהה בנו יוצאים כל בוקר לגנים ובתי-ספר, חוזרים עם קניות, יוצאים עם שקיות זבל, חוזרים עם ילדים,יוצאים לפגישות, חוזרים עם עוד דברים לעשות, יוצאים לגינה, חוזרים עם בוץ- חולפים על פניה בזמן שהיא נושמת, קיימת צומחת מתמתחת לשמיים נטולת עצמות, ובעיקר נטולת שרירי הישרדות דואבים. לו-אעיזה...
כמעט כל אורח שני אצלנו עוצר לרגע על המדרגה- מעביר מבט מהעציץ- לגינה ותוהה בקול או בשקט- "עציץ? יש כאן גינה שלמה, למי יש זמן כל בוקר להשפריץ קצת תשומת-לב ללואיזה? להשקות אותה בכמה דקות של רוח, ונחת ?ובכלל מה הקטע עם הגינה הזאת, שיעמום כנראה"
אז זהו, שהיא המצפן שלי. ואם היא מתחילה להשתבלל ביובש- היא לוחשת לי שגלשתי מבלי משים מתחומי הנשימה העמוקה לתחומה האפרורי של ההישרדות. היא מזכירה לי ששכחתי את הבקרים שאני קמה בעצלתיים משקה אותה באהבה, מחליפה כמה מילים גם עם הבוגונוויליה השכנה, אנחנו מחייכות אחת לשנייה ומתחילות יום של נחת, של נשימה- יום שהעזנו לנפנף לעין האלקטרונית- לפשק את דלתות המעלית ולהעז להשקות עציץ בבוקר עמוס מטלות יומיום הישרדותיות.
ומאחר ואני חופנת איתי משפחה שלמה - מי אם לא מישהי מבחוץ תהיה גלויה מספיק לאותת לי כשאנחנו מתחילים לזלוג? רק הלואיזה, רק מי שרואה אותי יומיום מתפקדת, חיה, נושמת, או לא.
כלפי חוץ הימים נראים דומים, שווים אחידים- אבל עם יד על הלב -יש ימים שהפעימה הפנימית כמעט אינה מורגשת.
הכל בחוץ מידי, מהיר מידי, נכון מידי, מתקתק את הקצב שהמערכות אוהבות- הכל "בזמן".
אז החודש לקחתי דף- ועט, האמת שהם לקחו אותי- כי אחרת  חיילי ה"צריך לעשות" כבר היו מכתיבים לי רשימת מכולת נוספת, או הזמנת לקוחות שמחכה, או פתקי מקרר מלחיצים כמו -"תליית מדפים, סל לחיתולים, לאשר הרשמה, לבטל את קיומי  וכד'..."
והחלטתי לעשות שלום- אספתי כל מי שרק עלה בדעתי שיוכל לעזור לי לתפוס את רגע החריץ, להעז לבקש לרווח קצת  את היומיום ההכרחי, כל מי שיעשה לי חשק לזנק בחוסר נימוס על המעלית המתפספסת מול עיני לדחוף יד  או רגל או לא משנה מה- רק שתפתח לי שוב את ההזדמנות לנשום בתוך, ולהיות בתוך, ולפעום לאיטי, ולבהות בשמיים , עולה או יורדת לא משנה בכלל- ולצאת  בקומה חדשה.
ישבתי ונזכרתי במבטי המצפון ביני לבין הערסל-השכן ממול של הלואיזה, אני מחייכת אליו בהתנצלות על עוד יום שלא התפניתי אליו, והוא מחוייך כתמיד, מחכה לי בסבלנות  - שאעיז לעוף עליו, לנפנף ביד משוכנעת לתוך עיני החיים- ולתת לעולם לפתוח לי סדק צר, מרווח של חסד- לעירסול מנחם, וחסר תכלית.
וככה התחילה לי שעת הערסל- מסתבר שהערסל הוא קלף חזק ביותר במשחק החיים, במרוץ ההישרדות, הוא מסווה מעיני כל- מה שכבר מאפשר לו  להיות כלי מחזיק ברכה,  הוא נראה במשך היום כמו איזה סמרטוט או מגבת תלויה- ככה שעבדי הזמן לא רואים בו איום ממשי, ולא טורחים לייצר לי התנגדות או סיבות להתרחק ממנו.
ורק לעת ערב, כשכולם נמוגים אל בתיהם ועולמותיהם- אני זולגת אליו יחפה, נבלעת ברגע, מקפלת שוליים, מרימה מבט לשמיים, ומחייכת לכוכבים על עוד יום שנפתח לי עם הלואיזה ונצלל לתוך ערסל.
עוד יום שתפסתי את רגע החריץ  עפתי עליו ממרום עיסוקיי ההכרחיים- והשתחלתי למעלית, לחלל נטול זמן מקום או צורך, ונתתי לו להעלות או להוריד או  סתם, להיתקע עם עוד כמה נועזים  לשלושים שניות  של נשימה עמוקה וזיכרון עמום בדרך מאיפה ולאן...


ברגע שהסכמתי להתערסל בכפות החיים, גיליתי שגם במושב שכוח אל נטול מעליות, נפתחות ונסגרות לאורך היום כולו דלתות הזדמנות סמויות- חריצי החיים, שמעבר להישרדות ולתיפעול היומיום, הזדמנויות טוויות כחוטי פז נעלמים ומתפוגגים  לקול תיקתוק שעון, קורים שקופים דקיקים ועדינים מידי  בשביל גסות העולם הזה, הם אולי לא נראים לעין- אבל כמו זרזיף מים חיים לנפש עייפה- כשעוברים תחתם פתאום משהו מתעורר, צמרמורת של קור עוברת בגב, תזכורת כמעט לא מורגשת שהנה- עברתם הרגע תחת זרזיף-פז של הזדמנות-  הזדמנות לרווח את החיים, לנשום את הבתוך, ואולי- בלי שאף אחד ידע- ממש להתענג על הרגע הפשוט הזה שנקרא יומיום.
זה לא עונג מתיבת התענוגות הגלויה שסותמת כל חוש בסיפוק מידי, רחוק משם-
זה עונג עליון שנמצא ממש בקצה הקצה של נשימה עמוקה, בתוך התוך של מעיין הררי קפוא, ברווח של פריטה על גיטרה חבוטה, בליטוף נושק של עשן מדורה בגינה, במבט חולם  לשמיים שתמיד כאן, בתה זוטא  שמביא את כל החיות המטורפת לכוס זכוכית קטנה. משהו מתוק ונעים כל כך- שאפשר להרגיש רק עם נימי הנימים הכי עדינים, כמו ריח שאתה לא בטוח אם באמת ריחף כאן, גיליתי שאם אני שותקת רק עוד קצת, מקשיבה לאוויר רק עוד רגע, מתאפקת מלהתערב- מתאפקת לא לתת שם לסיטואציה מסויימת, או פעולה יומיומית כמו לחתוך סלט- אם אני מסכימה להישען על ערסל היומיום הדמיוני אבל הממשי כל כך- נשענת לאחור רק בזוית קלה שאף אחד לא ירגיש, בתנועה הקטנה הזאת- של השקט, ההקשבה, ההסכמה וההישענות,
מישהו מערסל אותי ,תמיד.
זה הבנה של הגוף- כשהמוח מסכים לוותר - שהכל כאן טוב ועכשיו, הכל  כאן שלום ועכשיו-
הכל כאן  עונג רוטט, פשוט עדין וזמין כל כך.


אסתר לחמן, - www.habosem.com